אהבת חינם אהבה – שאינה עיוורת
פירוש למאמר של הרב קוק מתוך ספרו ’אורות הקודש‘ שכתב הרב ליאור אנגלמן, אהבתי ממש!
אחד הנושאים המרכזיים ביותר במשנת הרב קוק הוא נושא האהבה. אהבה בכלל ואהבת ישראל בפרט. מקובל לחשוב שהאהבה היא פרי הרגש ולכן אין האדם שולט בה. הוא אוהב את מי שהרגש שלו מניע אותו לאהוב ושונא את מי שהרגש מנווט אותו לשנוא. כיוון שהרגש הוא המפקד על האהבה, קשה לתעל אותה למקומות מסוימים, לכן אנחנו מוצאים מדי פעם אהבה הרסנית, שכביכול אין לנו דרך להתמודד איתה. הרב קוק לא ראה באהבה פרי של רגש בלבד, האהבה היא כוח החיים החזק ביותר בעולם, היא נובעת מהיות הבריאה כולה גילוי של הקדוש ברוך הוא, שהוא אחד ושמו אחד, על כן כל היצורים שברא מבקשים להתאחד. הכוח הדוחף אל האחדות הזו נקרא אהבה. אין זה רגש חולף ותזזיתי כפי שנדמה לפעמים, אלא כוח חיים יסודי שניתן לפתח אותו וללמוד אותו. אהבת ישראל היא לא פחות ממקצוע שצריך ללמוד אותו ולהעמיק בו, כפי שכותב הרב ב"אורות ישראל", בפרק הרביעי העוסק באהבת ישראל: "אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים, איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה וחכמה עמוקה ורחבה, רבת הענפים שכולם צומחים ויונקים מלשד טל אור תורת חסד". למראית עין האהבה איננה הגיונית, ולכן "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו", אבל האהבה שרויה במקום הסמוי מין העין, ולכן כדי ללמוד אהבת ישראל כראוי יש לינוק מפנימיות התורה. העולם ההלכתי יכול רק לצוות על ביצוע "ואהבת לרעך כמוך", אבל רק לימוד אמונה מעמיק יכול לחשוף בפנינו עד מה האהבה הזאת טבעית לנו. על פי רוב אנשים מאוהבים הם אנשים עיוורים. הם אינם מסוגלים לראות את החסרונות של נשוא אהבתם, ובמידה רבה הם חוששים לפקוח את העיניים ולהכיר במציאות שמכילה גם פגמים וסדקים, שמא יאבדו את הצידוק לאהבה. לאחר שתמה תקופת ההתאהבות נפקחות העיניים וכל אחד מרגיש בחסרונותיו של הזולת, והאהבה מתהפכת לפעמים לאכזבה ולביקורת. אנשים מתקשים לאהוב ולהיות מודעים לחסרונות, ולכן הם נוטים לצבוע בוורוד כדי לאהוב ולעתים לצבוע בשחור ולסלק את האהבה. למרות העיסוק הנרחב של הרב בקריאה לאהבת ישראל וללימוד סודות האהבה הזו, אין בדבריו קריאה לאהבה עיוורת. נהפוך הוא, הוא מבקש לבסס את האהבה שלנו על מודעות כדי שהאהבה הזאת תהיה גם מנוף לתיקון הדברים שאינם ראויים, לכן הוא כותב (שם בסעיף ג): "האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה. אבל היננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הביקורת היותר חופשית, נקייה מכל מום. 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'". הרה עורך כאן חלוקה משמעותית. אנחנו אוהבים את העם הזה על עצם היותו, אנחנו יודעים כי תקוות העולם טמונה בעם הזה וכי יש בידו לגלות בעולם את המימד האלוקי בתוך החיים. אף על פי כן איננו אומרים כי כל מה שנעשה על ידי עם ישראל הוא כבר טוב, איננו אוהבים אהבה עיוורת, אהבתנו מפוקחת ורואה בעין בהירה את הבעיות, את הכשלים ואת כל מה שיש לתקן, ואחרי כל זאת אנחנו אוהבים. אולי זוהי משמעות חדשה לביטוי "אהבת חינם" – זו איננה אהבה בגלל כל הסיבות הגלויות, זוהי אהבת חינם, אהבה שלמראית העין אין לה סיבה, היא 'בחינם', אבל למען האמת היא ביטוי לחן פנימי הקושר בין האוהב לנאהב, בין כל אחד מאיתנו לבין עם ישראל. יש לדייק ולומר כי האהבה הזאת איננה רק אהבה לעם ישראל. בניגוד לעמים אחרים שאהבתם לעצמם עלולה להיות הסיבה לניכור כלפי עמים אחרים או במצבים קשים יותר שנאה תהומית, כפי שחווינו באירופה לפני למעלה משישים שנה. בעם ישראל אין זה כך, אהבת ישראל נובעת מפני הברכה שיש ביכולתו של העם שלנו להביא לעולם כולו, ולכן לא תיתכן שאהבה לישראל ושנאה לאומות העולם ידורו בכפיפה אחת. הרב כותב בעניין הזה (שם בסע' ה) דברים מוחלטים: "אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם, הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה, ועל כן אינה יכולה להתייחד בעדן האהבה העליונה". בשל היות אהבת החינם יסוד מרכזי בישראל מתבקש לדון בשאלת שנאת החינם שתפסה בדברי ימי ישראל מקום כואב לא פעם. זה התחיל אצל יוסף ואחיו, במלחמת האחים הראשונה, המשיך בהתפלגות מלכות ישראל ונמשך עד עצם היום הזה בגילויים כאלה ואחרים של שנאת חינם. מניין נובע הכוח הזה וכיצד יש לרומם אותו למקום אחר? בפירוש עין אי"ה למסכת שבת, כותב הרב כי דווקא בשל התפקיד הלאומי העצום של ישראל, וכוח האחדות החזק שבו, ישנה סכנה לאובדן המאפיין הייחודי של כל יחיד ויחיד מישראל ושל כל שבט ושבט. הסכנה הזו גדולה משום שלהצלחת האומה אנו נדרשים לכל הכוחות המצויים בעם, ואיננו רוצים להפוך לעם שמטשטש את זהות חלקיו. רגע לפני הפיכתנו לעם מתגלה מאבק שנועד לחדד את תפקיד כל שבט באומה. בימי דויד ושלמה זכינו לכך שכל הכוחות התאחדו תחת מנהיגות אחת שלא טשטשה את ההבדלים והזהויות הייחודיות. לצערנו, בימי רחבעם וירבעם לא השכיל עם ישראל להבין שכל חלקיו זקוקים זה לזה ונפרדנו, אך בעת הגאולה ישובו השבטים להתאחד (כמבואר באריכות במאמר "המספד הגדול", בספר מאמרי ראי"ה, דברים שנכתבו לאחר פטירת הרצל). השנאה הזו נועדה לחדד את הדעות השונות, ולכן היא מבצבצת שוב עם שובנו לארץ, אבל סופה להיתקן. השנאה הזו גורמת לכל דעה בישראל לחדד את שיטתה ולהביא אותה לידי מיצוי, עד שבסופו של תהליך, כל כוח יתבסס אבל יחוש שאינו שלם לכשעצמו ויגיע לשלמות רק כאשר יתאחד עם הכוחות האחרים באומה באהבת חינם שלמה. "ואם נחרבנו ונחרב העולם איתנו בשנאת חינם, נשוב וניבנה באהבת חינם".